בבטומי, בשוק הירקות והתבלינים הגדול, היא יושבת לה על ארגז עץ ישן. את הארגז השחוק, שמסמרים חלודים בולטים בצידו, לוותה מבעל דוכן עד שיזדקק לו לאחסן חזרה את הירקות שלו. בינתיים, הוא משמש לה כיסא במרכז העניינים - ממש במרכז השוק המקורה ליד הכניסה הראשית.
אי אפשר להתעלם מנוכחותה למרות שבשונה מחבריה בשוק אין לה דוכן מסודר, צבעוני ועשיר בסחורה. כל מרכולתה תלוייה בסדר מופתי על זרועה השמאלית. היא פשוט משחילה את זרועה לתוך ידיות השקיות ופורשת אותה בפני העוברים והשבים.
קרוב לכתפה תלויות שתי שקיות נייר מעוטרות עם שרוך צבעוני - הן הסחורה היקרה ביותר. אחריהן, לכיוון המרפק, שלוש שקיות ניילון לבנות וחמש שחורות קטנות יותר. וכך, עד פרק כף ידה, תלויות להן שקיות פשוטות וזולות, הן הנמכרות ביותר.
תחילה אני רואה אותה בזווית עיני בלבד, אך במהרה כל ראשי מופנה כלפיה - יש בה משהו שעוצר אותי, משהו שמנתק אותי מההילוך הגבוה של צעדיי.
עיניה העליזות מביטות הישר לתוך עיני, אני מצטמררת... חיוכה חושף שיניים שחוקות וחריצים עמוקים על לחייה. היא מדברת אלי, אך אוזניי לא שומעות את קולה, כל חושי כרגע מסתכמים במה שעיני רואות. ראשה קשור במטפחת שחורה, שמלתה ונעליה שחורים. היא אלמנה אני אומרת לעצמי בלי קול. אלמנה מסכנה שמוכרת שקיות בשוק בלי דוכן, בלי כסא ובכל זאת פורצת ממנה אנרגיה עצומה של ביטחון עצמי, שלווה ואושר.
אני עומדת מולה מהופנטת ומבינה שהיא מסמנת לי להתקרב. היא מציעה לי לקנות שקית, פורשת את זרועה לפני ונוקבת במחירים השונים של השקיות: "אוצדחוטי טטרי" (עשרים וחמש אגורות) "טחוטמטי טטרי" (חמישה עשר אגורות). לי מתחשק לקנות את השקית היקרה ביותר ואני מצביעה על שקית הנייר. "אורי לארי" (שני לארי) היא אומרת וצוחקת, מושיטה לעברי יד לקבל את שכרה. אני מרוקנת חופן מטבעות גדול יותר מהסכום שדרשה לכף ידה, היא מביטה על השלל וצחוק גדול משתחרר מגרונה - צחוק אמיתי שמתערבב עם קולות השוק בשיא פעילותו הקדחתנית. בתנועה זריזה שופכת את המטבעות לכיס שהוסיפה בתפירה גסה על שמלתה וטופחת עליו. אני מניחה לעצמי - היא עושה זאת, מתוך הרגל כנראה, כדי לוודא שהכל במקום הנכון. אולי גם ליהנות מהנחת שמסב לה הכיס המתנפח...
מחשבותיי עסוקות בה בעודי ממשיכה לדוכן התבלינים כדי לקנות קונוס קטן מנייר מלא בתבלין, הנקרא כאן "סוונורי מרילי", ועושה נפלאות לכל סלט. מעבר לכתפי הרוכלים, בהסתר, אני מציצה לעברה, בוחנת אם השמחה והחיוך שלה היו רק בגלל עצם המכירה. אני מגלה כי ארשת פניה המרוצים הם למעשה חלק מהווייתה, נינוחה כל כך ונעימה למראה. האוויר מתרוקן מריאותי בנשיפת שחרור ארוכה, התבלין נדחף לכיס הג'קט ותוך שאני פונה לצאת מהשוק אני שומעת קול הקורא לי. זו הייתה היא הקוראת לי "מודי מודי" (בואי בואי), מסמנת לי לחזור ובשפת הסימנים משכנעת אותי לרכוש עוד שקית, כמו ילד קטן שרוצה עוד סיבוב בקרוסלה. אנחנו משחזרות את העיסקה ונהנות, השקיות הריקות מתנדנדות להן בלכתי וראשי מתמלא בשאלות "איזה גודל בית ואילו רהיטים? איזה מודל רכב מפואר? אילו מותגים צריכים להיות בחדר הארונות שלי? כדי לחוש את הנחת והרוגע שיש לה, כל כך בזול? "
ברגע האחרון, לפני צאתי את מבואת השוק, במבט קצרצר אני שולחת לה חיבוק ורטואלי חם, בידיעה, שאשא אותה בליבי.
רוח קייצית נעימה מתבדרת לה לתוך החלון בשעה שאני נוהגת דרך רחובות העיר. משמאלי סימטת שוק הפרחים ורשתות הדייג. מימיני, חנויות הפלאפונים וה DVD. רק כביש מפריד בין חיי הדייג הפשוטים ונטולי הקידמה לפלאי הטכנולוגיה המתקדמת הנמצאים מעבר לכביש. עולמות קוטביים מתקיימים כאן בכל התחומים בהרמוניה מעוררת הערצה, על ידי אנשים מסבירי פנים שכאילו יצאו ממגזין נשיונל ג'יאוגרפיק.
כנסיות מפוארות, בית כנסת, בתי מלון, בתי קזינו, חנויות, שפע מסעדות ובתי קפה, וכבר הגעתי לשדרת נינו שווילי, בה אפנה שמאלה ואדהר דרומה לאורך שורת עצי המגנוליה גרנד פלורה מגניפיקה, המבשמים את הרחוב בנדיבות. רוכבי אופניים חולפים על פני הטיילת הארוכה ואנשים מטיילים להנאתם בבגדים קלים לאחר מופע בדולפינריום.
העיר מוקפת בהרי אדג'רה, הרים עמוסים בירוק מזמין ושפע חמצן לריאות, בין מפלי המים והנהרות הרחבים רועות הפרות עם העגלים הרכים בחופשיות. לשם אני נוסעת שוב, כדי לשבת על ההר ולצפות על קסמה של העיר במישור הנחתך בקו המים הכחול של הים. אני מתמקמת בתצפית טובה על העיר ונוגסת בעגבנייה האורגנית שטיבלתי ב"סוונורי מרילי", נפעמת מיופיה של העיר שיש בה מענה לכל דורש ומתאימה לכל מצב רוח. אין לי ספק, זאת לא עוד עיר... זאת בטומי...
הכתבה באדיבות סאני איילון - מדריכת טיולים.