הר אתוס הוא מחוז אוטונומי למחצה הממוקם בסמוך לסלוניקי שבצפון יוון ובו חיים, כבר למעלה מאלף שנים, נזירים בלבד. עקב קדושתו הרבה לנוצרים האורתודוכסים, הכניסה למבקרים (שאינם עולי-רגל) היא מוגבלת ביותר, ולנשים – אסורה לחלוטין. שלחנו את מדריך הבית שלנו, נאור הררי, אל השטח למסור לנו עדכונים על מה שמתרחש במקום בו המסורות העתיקות הן החוק הכתוב והשעון עדיין מכוון על
התקופה הביזאנטית.
ספינת עולי הרגל זה עתה עגנה בדפני, הנמל הראשי של מחוז "ההר הקדוש". שוטר מנומנם בדק את הדרכונים של הנוסעים ואת אשרות הכניסה המיוחדות. דומה שהתור הארוך לא נגמר שעה שהשלפוחית שלי לחצה עלי למצוא את השירותים הקרובים ביותר. כשהביט השוטר בדרכון הישראלי, הנדיר במחזותיו, הוא העביר אותי לשוטר בדרגה גבוהה יותר אשר תחקר אותי למטרת הגעתי – סיפרתי לו שאני מדריך טיולים של קבוצות ישראלים המרבות לשוט סביב ההר וזו הפעם הראשונה שבאתי לראות מבפנים את מה שתמיד ראיתי ממרחק של כמה מאות מטרים מהחוף. הוא בדק את כל האישורים האחרים ושחרר אותי לדרכי. רצתי מיד לשירותים הקרובים ובזבזתי זמן יקר בניסיון למצוא את השלט שמורה על שירותי הגברים. לקח לי מספר שניות לעכל את העובדה שבכל 335 הקמ"ר של רפובליקת הנזירים של הר אתוס כל השירותים הם שירותי גברים. ככה הם החיים בטריטוריה בה לא דרכה כף רגלה של אשה מאות שנים.
מנמל דפני עליתי על מעבורת פנימית אשר תיקח אותי למנזר סימונו-פטרה, מהבודדים שהסכים לארח מבקר לא-נוצרי מישראל, בעיקר בזכות קשרים עם מקומיים (ככה הדברים עובדים ביוון, אחרת הייתי נאלץ להמתין קרוב לשישה חודשים ברשימת ההמתנה). עשרות פעמים חלפתי על פני החוף המערבי של ההר הקדוש, כפי שהוא קרוי בפי היוונים, צופה במנזרים עתיקים ומרשימים, אשר חלקם נטועים גבוה על ההרים וחלקם מבוצרים היטב על חוף הים, מזכירים טירות מימי הביניים ומלאים במסתורין ואגדות. והנה, לראשונה, אני אזכה לראות מבפנים את אחד המקומות המיוחדים בעולם, שעתיים טיסה בלבד מתל אביב.
מנזר סימונו-פטרה, או בתרגום מילולי : הסלע של שמעון, אחד המנזרים המרהיבים שבהר אתוס, בנוי על צוק נישא בגובה של 330 מ' מעל פני הים, במקום בו לפי המסורת הנזיר שמעון פגש באור המנצנץ של כוכב נופל על הסלע הגבוה. נשאתי את מטלטלי המעטים ואיתרתי את שביל הנחש המוביל לפסגה - חצי שעה של טיפוס אינטנסיבי, תחילה בתוך חורש ים תיכוני סבוך ובהמשך בשמש הקופחת של חודש ספטמבר. מרחוק חנתה שיירת פרדות, בעל החיים היחיד המותר ברפובליקה, ועליהן סלים עמוסים כל טוב ממתינים לאישור לפרוק את הסחורה שזה עתה הגיעה מבחוץ.
נכנסתי בשערי המנזר, הנראה כטירה מבוצרת מימי הביניים, ונתקלתי בנזיר צעיר שהזמין אותי, יחד עם שאר עולי הרגל, לסוב אל חדר האורחים, שם הגיש לנו כוסות קטנות מלאות בנוזל שקוף (אניס חריף – המשקה הנפוץ בצפון יוון) ולצידן לוקום בטעם מי ורדים – ללא ספק שילוב מרענן בחום הצהריים..
לאחר בדיקה מהירה של אשרות הכניסה הוביל אותי הנזיר ת'יאופילוס (ידיד של אלוהים) במסדרון צר וארוך, מרוצף באבני צפחה כהה. "משמאל תאי המקלחת והשירותים, מימין תאי הלינה" הסביר באנגלית בסיסית ופתח את אחת מדלתות העץ. מאחוריו נחשף תא צר ובו מיטת יחיד, שידה קטנה ושתי איקונות של ישו. בעבר הרחוק, כאשר המנזר היה מלא, התגוררו בתאים אלה נזירים, אך היום הם משמשים בעיקר עולי רגל.
"בשעה חמש תפילת ערבית, בשבע ארוחת ערב, בשלוש לפנות בוקר תפילת שחרית ובשבע ארוחת בוקר" הקשבתי ללו"ז הקפדני הנהוג במקום יום אחר יום, כבר במשך מאות שנים.
לאחר מכן יצאתי לסייר בקומפלקס האדיר והקשבתי לדממה. שעות על גבי שעות של שקט, הרחק מכל כביש והמיות צופרי מכוניות, גבוה מעל הים האגאי וכמה שיותר קרוב לאלוהים. רק קול נקישות הפעמון הקורא לנזירים ועולי הרגל להתכונן לתפילה הפר את השלווה ובעקבותיו פסעו כולם אל הכנסיה המרכזית. דלתות העץ המגולפות והכבדות נפתחו לרווחה וחשפו עושר מפתיע. לציורי הקיר המכסים כל פינה כבר התרגלתי מביקורים תכופים בכנסיות האורתודוכסיות של ארצות הבלקן, אבל דבר לא הכין אותי אל האיקונוסתזיס – קיר נושא צלמיות קודש שכל כך מאפיין את הנצרות המזרחית והפעם היה מצופה כולו בזהב טהור, מעשה אומנים מיומנים, שוודאי שקדו עליו שנים רבות.
האמת היא שציפיתי שהתוכנית האומנותית להערב, קרי: התפילה, תהיה מעניינת יותר. אב המנזר הישיש מלמל מזמורים ופיזר קטורת בחלל הכנסיה. יכולתי להבין רק קצת מתפילותיו ביוונית, ומהמנגינה הביזאנטית העתיקה התרשמתי רק במעט. מאחר שלא בא אל פי דבר כבר שעות ארוכות, התיישבתי על כסאות העץ הסגפניים והמתנתי בסבלנות לשעת הארוחה. סביבי התחלקו עולי הרגל לשתי קבוצות עיקריות: הדבקים אשר גומעים כל מילה מן התפילה בצמא והמפוהקים אשר העבירו את זמנם בבהייה בציורי הקיר הדרמטיים.
לאחר התפילה המשיכו כולם בזריזות לחדר האוכל היכול לאכלס קרוב ל-200 סועדים. באותו הערב היינו רק 70, יושבים על ספסלי עץ ארוכים הערוכים בכלי נירוסטה. הארוחה הדלה כללה קערת מרק אישית וצלחת אישית ובה שני מלפפונים וחתיכת מלון לקינוח. במרכז השולחן עמדו צלוחית זיתים, כיכר לחם וקנקן מים. צלצול הפעמון היווה את האות להתחיל בסעודה וניגשנו לאוכל: הנוזל האדום והקר שהתיימר להיות מרק היה דלוח מאוד, ושני עלי בזיליקום ששחו בתוכו רק הוסיפו למבוכה. קיוויתי שהלחם יושיע את הארוחה, אבל הוא היה כה יבש שאפילו נסיונותיי להטביע אותו במרק הקר העלו חרס. קילפתי מלפפון כפי שעשו כל המסובים לצידי והתפנקתי על הזיתים הטעימים מהצלוחית המשותפת. פניתי אל המלון והתחלתי לפרוס אותו לפלחים, אך לפתע צלצל הפעמון בשנית ונאלצתי להפסיק את הסעודה. ברגע שאב המנזר סיים לאכול, כולם מפסיקים יחד עימו וכך הסתיימה לה ארוחת הערב לאחר כקצת למעלה מתריסר דקות ועם מלון אחד שלא נאכל...
הכתבה באדיבות נאור הררי - מדריך טיולים.