"אני יודעת שלא משנה כמה פעמים כבר ראיתי את הערפילים במים, כמה פעמים ראיתי את השמש זורחת והמונים נושאים אליה טבילה מתוך המים, או כמה פעמים התבוננתי מתוך הסירה אל העיר פנימה - תמיד אחכה לכך בציפייה. תמיד אלמד משהו חדש. ותמיד תמיד אתאהב בה מחדש". מדריכת הטיולים נטע דגני חולקת איתנו את החוויות המיוחדות שלה מהודו האדירה.
 
בשעת בוקר מוקדמת, שעה שהערפילים עוד נוגעים-לא נוגעים במים, אנחנו עולים לסירת עץ לא גדולה ומתיישבים בציפייה. הסירה מתנתקת לאיטה מהגדה והשייט, בעזרת משוט עץ פשוט, עושה את עבודתו בשקט מופתי. בהתחלה עוד חשוך, אבל העיניים מתחילות לזהות צלליות של אנשים שהולכים לאורך גהאטות (מדרגות טבילה) הנהר. הם הולכים בחבורות, בבודדים, אימהות עם ילדים, גברים לבושים בלבן, חלקם יחפים, חלקם כסויי ראש, חלקם מגולחים, אחדים סוחבים מטלטלים, ואלו שהולכים ללא כלום. בין ההולכים אני מצליחה לזהות קבוצה שיושבת ומתכוננת ליום חדש, כלב רץ, התקבצות של תלמידים ברהמינים שנושאים את תפילת הבוקר. השמש עולה לאיטה וקווי המתאר של העיר הקדושה נפרשים לפניי, על גדות הנהר הקדוש הזה. מדרגות- מדרגות יורדות ועולות אל הגנגה וממנה, מדרגות שמובילות אל תוך סמטאות צרות, מדרגות שמובילות אל בתי ספר ללימוד הסנסקריט - השפה העתיקה של הודו, מדרגות שמובילות לאכסניות לעולי הרגל, לארמונות שמהראג'ות בנו אותם בכדי להיות קרובים ככל הניתן למים הקדושים, מדרגות שמובילות לחללי תפילה, למקדשים, למסגדים, מדרגות שעליהם קסטת הכובסים מכבסים את הבגדים ופורסים אותם עליהם לייבוש.

בזריחה, עולה תנועת האנשים שיורדים אל המים הקדושים. גברים, נשים, ילדים, מבוגרים ותינוקות נכנסים כאחד למי הנהר וטובלים בו את טבילתם הקדושה. הטבילה מדודה וידועה מראש, ההסתכלות אל מקום הזריחה, מספר הטבילות, המנטרה שנאמרת. ההינדים מאמינים כי הטבילה בנהר מרחיקה את חטאיך ומרחיקה ממך כול רע. בסירות לידנו יושבים אנשים ונושאים תפילה אף הם, חלקם מניחים בזהירות פרחים או נרות זעירים בנהר ואלו שטים להם עם הזרם. הכול נעשה בשקט מופתי.

השייט מסובב אותנו ואנחנו מתקדמים חזרה נגד הזרם, העצירה בה נרד אינה רחוקה מהמקום בו שורפים גופות. כשאנו מתקרבים אני יודעת בתוכי כי וארנסי אינה עוד מקום בדרך שאנשים מגיעים אליו כך במקרה. ההגעה אליה היא שאיפתו של כול הינדואיסט, והעלייה לרגל לעיר הזו אינה נפסקת לעולם. אנשים מגיעים לעיר באוטובוסים עמוסים, ברכבות בכל המחלקות, במסעות רגליים בלתי נתפסים, ממרחקים הם הולכים כדי להיות פעם אחת לפחות בחייהם במקום הזה. ואם לא בחייהם, כל הינדי ישאף שגופתו תישרף כאן ואפרו יפוזר בגנגס. הסירה שלנו נעצרת מול מקום שריפת הגופות, וההתבוננות שלי בנעשה מולי להפתעתי – מבינה ומקבלת.

אני יורדת מהסירה ומתחילה לצעוד בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. העיר התחילה להתעורר וחנויות צ'אי ויוגורט נפתחות להן, אני חולפת על- פני פרה שכמעט חוסמת את כל הסמטא. בצד יש מקדש קטן לאחד האלים ההודים, וילדים כבר רצים עם תלבושת אחידה לבית- הספר. אני יודעת שהכול פה קשור בכול, חיי היום- יום של ההווה קשורים קשר בלי ניתן להפרדה מהעבר ויהיו קשורים בוודאי לעתיד. פה אני רואה איך הפילוסופיות העתיקות, הגיוון הדתי, האפוסים הגדולים, קיימים בכל דבר והם חלק מהמארג הפנימי של הכול. בהתבוננות באנשים שחולפים על פני אני רואה קבלה, שלווה, הבנה, ושקט נפשי- שקט כזה של השלמה. אני מחזיקה בידי את ספרו של עזריאל קרליבך "הודו" שהיטיב לתאר את מה שאני מבינה: "מטרת החיים שלהם הפוכה משלנו: אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים את עצמם לעולם".

אני יודעת שלא משנה כמה פעמים כבר ראיתי את הערפילים במים, כמה פעמים ראיתי את השמש זורחת והמונים נושאים אליה טבילה מתוך המים, או כמה פעמים התבוננתי מתוך הסירה אל העיר פנימה- תמיד אחכה לכך בציפייה. תמיד אלמד משהו חדש. ותמיד תמיד אתאהב בה מחדש!